Thom Yorke Can’t Touch This
תרומתי הצנועה למימ הנפלא.
אני לא משורר דגול ואין לי מספריים חדות במיוחד, אז הרשומה הבאה תפורסם בסדר פשוט: תיאור המקרה קודם, מסקנות אחריו. התיאור יבוא כרונולוגית ולפי מיטב זכרוני (המדויק למדי); לגבי המסקנות, אין הבטחה שיהיו קוהרנטיות, או שאסכים עם כולן במחשבה שניה – לחצי שעה, לא הייתי אני, ואני עדיין מנסה קצת לעכל את זה. אני יודע שטאמבלר זו אולי לא הפלטפורמה הנהוגה לדברים רציניים כאלה - כרגיל יש פה קצת שטויות וקצת תמונות – אבל אין מה לעשות.
———
יום רביעי, עשר וחצי בערב, סוף משמרת. עייף, נופל מהרגליים, קצת כועס ומנוצל. והאוטובוס – כרגיל – מתעכב. קמתי מהספסל לנהל שיחת-טלפון קצרה, וכשחזרתי, הוא היה שם.
בהתחלה זה לא נראה מוזר מדי. הזקנה שעל הספסל האזינה לדבריו של גבר כבן 50, שכרע ברך מולה. לרגליו – נעליים לבנות בוהקות, אך שאר הלבוש שלו מעט מוזנח. מזמן הפסקתי להתרגש מהמוזרים שצובאים על אלנבי בשעות אלו. אך לאט-לאט התבהר לי שלא מדובר בסתם תמהוני שרוצה לספר על חייו – הוא התנודד מעט משכרות, וכל כמה משפטים עצר לבהות בזקנה – וברוסיה הצעירה שישבה לידה.
פרץ של בטחון לא מוסבר הניע אותי לחזור לספסל. היתה לי הרגשה שמשהו מעבר למבטים מתבשל פה, וידעתי שאם אתעלם, אם אעבור על זה בשתיקה, כל ההתרעמות בעניין מאפ”י בימים האחרונים (ופרשיות אחרות בשבועות האחרונים) תאבד כל ערך. התיישבתי.
התחלתי להקשיב לדבריו. הרבה מלמולים לא מובנים, אבל כל כמה זמן הוא חזר ואמר “היא יפה. אבל באמת, היא יפה.” – והניד את ראשו לעבר הבחורה שליד [באמת שהייתי צריך לשאול לשמה, ולו רק כדי שאפסיק לקרוא לה “הבחורה”]. הערנו לו – הזקנה ואני – שיפסיק, שילך הלאה, אבל הוא בשלו. הוא התחיל לדבר אליה ברוסית, והיא ענתה לו משפטים קצרים. הוא התעצבן, והניח את היד שלו על הרגל שלה. אינסטינקטיבית, היא התרחקה ממנו, ולפתה לי את הזרוע בבהלה. הגברתי את הטונים וניסיתי שנית להרחיק אותו, קצת אובד עצות בסיטואציה.
היא שאלה אותי אם אני יודע מה המספר של המשטרה. הייתי סקפטי – הן לגבי ההרתעה שאיום כזה יהווה עבור המטריד, והן לגבי התגובה של המשטרה. למרות זאת, התקשרתי. הוא, מולנו, צחק. “לא מפחיד אותי משטרה”. ובאמת, למה לפחד? ב-15 הדקות הבאות בהן חיכינו לאוטובוס, אף ניידת לא עברה. לפחות זה השאיר אותו במרחק כמה מטרים מאיתנו – מרחק ממנו, כמובן, המשיך להטריד את העוברים ושבים. העימות הבא התרחש כשהצטרפה לתחנה בחורה נוספת - ברגע ששם לב אליה הוא נעמד מעליה, אבל הפעם התגובה גם היתה מהירה, והזכרתי לו שהתקשרנו למשטרה ושעדיף שישמור מרחק. כמו מקודם, הוא לא הלך, אבל נשאר מחוץ לטווח-מגע.
כאשר הגיע האוטובוס, חשבתי לעצמי, הוא יוותר. אבל הוא לא עשה סימנים כאלה: נעמד בתור, כאשר אני חוצץ בינו לבין הבנות. שקלתי, ברגע מעט לא זהיר, לוותר על העליה לאוטובוס בניסיון לגרום לו להשאר. האמנתי שאולי הנהג יבין את הסיטואציה ויסרב להעלות אותו – אבל בסופו של דבר כולנו מצאנו את עצמנו על האוטובוס. את התאוצה והפניה, מיותר לציין, הוא ניצל בשביל “ליפול” ל”זרועותיהן” של נוסעות האוטובוס, וכמובן שהרגיש צורך להתנצל באמצעות מגע מנחם. אחת אומללה לא הבינה את הסיטואציה כשהפיל את עצמו עליה וניסתה לעזור לו לקום, מה שהפך במהירה לחיבוק לא רצוי. בניסיון להחזיר את ההרתעה הקודמת, ניהלתי שוב שיחה עם מוקדנית המשטרה, והסברתי שהפניה לגבי המטריד לא נענתה, אבל שהוא עכשיו על קו 25 צפונה.
בשלב זה, הוא הבין שאני מקור הבעיה שלו. הוא פנה אלי, מתנודד עם פיתולי האוטובוס, והתחיל לנהום ולצעוק; על איך שהוא לא מפחד ממני, מה הוא יעשה לי. אפילו הטיח בי שאני דומה להארי פוטר. “רק חסרה הצלקת. אני יכול לעשות.” – אבל הקרב, מבחינתו, היה אבוד. אחרי מספר תחנות הוא ירד מהאוטובוס, ולצערי אני מניח שבשד’ בן-ציון גם התרחשו מספר תקיפות בלילה ההוא.
———
ישבתי באוטובוס וניסיתי להבין מה בדיוק קרה פה. התחלתי לנתח את השתלשלות האירועים.
כן, הייתי גאה במעשה שלי. מספר נוסעות קמו להודות לי – אבל אני הייתי בהלם מכל הסיטואציה. כמה ספסלים לפני עמד גבר מכובד בחליפה, שלא היתה לו בעיה לנטרל את התוקף. כמה מילים חריפות ממנו, או מצמד החיילים שמאחורה, היו מסלקות את השיכור בשלב מוקדם יותר. אבל הם בחרו לשבת. לשבת ולהסתכל, כשהשיכור תקף את נוסעות האוטובוס, כשאיים עלי. כשהוא ירד, אותו נוסע בחליפה הסביר לנוסעת שנראתה כאשתו ש”הוא היה סתם מסטול, לא היה מה לעשות.”
כשאני חושב על זה, פחדתי יותר בתוך האוטובוס מאשר בתחנה. תחנת אלנבי פינת ברנר היא אולי חשוכה וחשופה, והייתי שם לבד מולו – אבל במקרה הצורך היתה לי האפשרות להתחמק ממנו. באוטובוס הסגור, אין לאן לברוח כששאר הנוסעים מסתכלים ומתעלמים. ואם היה בוחר להמשיך עד לשכונה שלי, או של הבחורה שהותקפה? העדפתי לעמוד מולו לבד בשטח פתוח מאשר בין אנשים שמתעלמים ממה שהם רואים.
בסופו של דבר, הוא היה איש קצת אומלל. לא, הוא לא הומלס – היה לו קצת כסף, כמה פריטי-לבוש מהודרים וחסרה לו הצחנה המתלווה לדיירי-הרחוב – אבל בהחלט איש שהיה מעורר רחמים בסיטואציה קצת שונה. אני סולד מקריאה למשטרה כדי “לטפל” בדיירי-רחוב ובשאר אומללי החיים מאז שהייתי עד למספר תקריות של אלימות משטרתית כלפיהם בפריז ובברלין, אבל במקרה הזה לא היתה ברירה: הן כי זה לא “סתם” תמהוני חולף, והן כי המותקפת חיפשה פעולה, אישור שמשהו באמת נעשה פה.
בניתוח מעמיק יותר, אני מניח שיש פה הרבה רבדים של משחקי-מגדר. כגבר (בערך כזה) נטול ערך מיני עבורו, הגעתי לעימות הזה מעמדה חזקה יותר, כמעט בטוחה – מעבר לאיומים וגידופים, הוא הסתפק בלתפוס את הכתף. במקביל, ולמרות שגם הפמיניסטית הקיצונית ביותר לא היתה מסרבת לעזרה כזו, העזרה הזו מצידי הציבה אותי חד-משמעית כ”גבר מושיע” ואותה כעלמה במצוקה – היא אכן היתה במצוקה, אבל גם לא היה לי נוח בעמדת המושיע.
אני מניח שלולא כל השערוריות של השבועות האחרונים – המרכז לאמנויות הפיתוי, ניצב בר-לב ושלל סיפורים דומים – אולי לא הייתי מגיב ככה. האפשרות שהייתי בוחר להתעלם קיימת בהחלט. כשזה קרה מולי, הבנתי שאם אני לא פועל עכשיו – כי אף אחד אחר לא יעשה את זה במקומי – אני משאיר אותה מצולקת. מבחינה מעט יותר אגואיסטית, אי-פעולה היתה משאירה לשחות ברגשות-אשם; ואין טוב ממני בהתבוססות באלה.
הטראומה לא נמנעה; הבחורה עדיין הותקפה, וגם עצירה של המעשה לא תמנע את ההרגשה הנוראית. אבל לעצור את התקיפה, אני משוכנע, היתה חובתי המוסרית והאזרחית, והתודה שהביעה המותקפת הינה כל מה שרציתי – אבל אם, על הדרך, הטקסט הזה יעודד לעצור תקיפות כאלו או להרגיש בטוחות יותר, גם טוב.
תגובות אפשר להפנות במייל ובטוויטר: metar.algazi[at]gmail[dot]com, @tessartype
נ.ב בעניין הכותרת: כי גם אם מרבית מקרי האונס והתקיפה מתרחשים בסביבה מוכרת שנראית בטוחה, זה עדיין יכול לקרות גם בסמטאות חשוכות, וגם אז נהיה מופתעים.
נ.ב 2: הטקסט נערך מעט בעקבות מספר הערות מקוראות. אין בכוונתי להלל את פעולותי ולהכניס את עצמי למשבצת הגיבור. לא, אני לא תופס את עצמי ככזה: אין דבר במעשיי שאחרים לא יכולים לעשות, ואני רוצה להאמין שרבים יפעלו כך. את הסיפור הזה פרסמתי כדי לעורר מודעות לתופעה, ואולי, כן, להזכיר שאפשר לפעול נגדה.
פסטיבל האינדינגב היה הזדמנות מצוינת לנסות טכניקה חדשה עבורי: מצלמות-נקב. קמתי, חוררתי פקק-בירה, הדבקתי לאחת המצלמות שנשארו בארון. בין כל צלמי-הפילם שהסתובבו, בקושי שמו לב לעובדה שיש פה אחד עם פקק במקום עדשה.
—
רגעים של חלום בזריחה
לא צפוי, פתאומי - זה חלום, זה מציאות? רגעים סוריאליסטיים; ג’ירפה ורודה מרחפת.
